לעיתים רחוקות נדרש בית המשפט העליון לדון בסוגיות הקשורות לחסיון עורך דין לקוח.
בימים האחרונים הועמד הנושא לבחינתו של כב’ השופט עמית (רע”א 6171/17) וזאת במסגרת בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על החלטת כב’ השופט ויצמן מבית המשפט המחוזי מרכז. במרכזה של פרשיה זו תביעת רשלנות רפואית שהוגשה לבית המשפט המחוזי ע”י קטין והוריו כנגד קופ”ח מאוחדת ובי”ח הדסה. לקראת סיום הדיון ולאחר שהוגשו סיכומים ע”י חלק מהצדדים, הגיע לידי התובעים מכתב הערכת סיכון שנערך ע”י ב”כ בי”ח הדסה ונשלח למחלקה המשפטית של בית החולים. התובעים עתרו לבית המשפט בבקשה להגיש את המסמך כראיה ואילו הנתבעות התנגדו בטענת חסיון עו”ד-לקוח.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענת החיסיון ועל החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בהחלטה מנומקת ומפורטת, מסביר השופט עמית את הרציונל שמאחורי החיסיון הסטטוטורי שבין עו”ד ללקוח וקובע כי החיסיון חל גם על מסמכים המצויים בידי צד שלישי.
עצם העובדה שהמסמך מצוי בידי צד שלישי אינה משנה את החיסיון של אותו מסמך (כך גם כאשר מסמך רפואי של פלוני הגיע לידי צד שלישי עדיין חל עליו חסיון רופא-מטפל).
יש אשר יסברו שאין זה ראוי שבית המשפט נותן ידו להסתתרות בית החולים מאחורי חסיון עו”ד-לקוח תחת לקיחת אחריות למעשיו. אנו מציעים להתבונן בהיבט הרחב של הסוגיה. חסיון עו”ד – לקוח מאפשר לכל לקוחותינו לדון, לשוחח ולהתייעץ עימנו באופן חופשי וגלוי ובכך יוצר יחסי אמון מיוחדים ביננו, עורכי הדין, לבין לקוחותינו, מבלי שאלו יחששו שהמידע שהם מעבירים אלינו עלול להגיע לידי גורם אחר ללא רצונם.